ויהי העם כמתאוננים. כתב הרמב"ן פי' ר' אברהם מגזרת און כמו מחשבות אונך שדיברו דברי און ואינו נכון כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות. והנכון בעיני כי כאשר נתרחקו מהר סיני ובאו לתוך המדבר הגדול במסע הראשון היו מצטערי' לאמר מה נעשה במדבר הגדול הזה מה נאכל מה נשתה ואיך נסבול הטורח והעמל ומתי נצא ממנו מה יתאונן אדם חי שהוא כואב ומצטער על עצמו וכאשר אמר הכתוב מתאוננים שהיו כואבים ומצטערים הרי הזכיר החטא שזה היה רע בעיני השם שהיו להם ללכת בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם והם היו כאנוסים ומוכרחים ומתאוננים ומתרעמים על עניינם ולכך אמר בשנייה וישובו ויבכו גם בני ישראל כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם וישובו עוד לעשות כמעשה ההוא ולא לקחו מוסר על אש ה' שבערה בם:
ויקרא שם המקום ההוא תבערה. פי הרמב"ן למקום שירדה בו האש בקצה המחנה קראו כן ולא נסעו מן המקום ההוא כי באותה חניי' עצמה התאוו תאוה וקראו שם העיר או שם המקום כולו קברות התאוה:
התאוו תאוה. כתב הרמב"ן שלא היה להם חסרון כי היה להם המן לשובע והיו עושים ממנו מאכלים טובים אלא שהמשילו בנפשותם תאוה רעה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים: ויאמרו מי יאכילנו בשר. כתב הרמב"ן כי לא היה לכל העם בשר לאכול בכל יום אע"פ שאכלו ממנו פעמים רבות והיה למקצתם מקנה ואכלו ממנו הגדולי' כמנהג המחנות במקום היוקר אבל בדגים אמרו זכרנו את הדגה כזוכר הנשכחות כי לא אכלו דגים מיום צאתם ממצרים עד הנה:
טעמו כטעם לשד השמן. כנגד מה שאמרו ונפשינו יבשה אדרבה נפש אוכליו לא תיבש כי ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה:
נפשנו יבשה. כתב הרמב"ן שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה. אי נמי נפשנו יבשה כי אין כל ללחלח אותה כי המאכל מוליד לחות בגוף וישיב הנפש הרוה: בלתי אל המן עינינו. שאפילו המזון שאנו חיים בו אינו בידינו שתהיה נפשינו דשינה ונשבעה בו אבל נתאוה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי בא אלינו ועל זה סיפר הכתוב כמה מעלות טובות יש בו שהוא כזרע גד וטוב ללוקטו כי הוא לבן ונראה מיד לעין וטוחנין אותו ועושין ממנו עוגות. ואמר:
טעמו כטעם לשד השמן. כנגד מה שאמרו ונפשינו יבשה אדרבה נפש אוכליו לא תיבש כי ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה: האנכי הריתי. כתב הרמב"ן דעת אונקלוס האנכי אביהם כמו ברכות הורי וקורא לאב הורה מפני שמזמין ההריון: אם אנכי ילדתיהו. או אני אמם שילדתי אותם. ובעלי הפשט אמרו להפך האנכי אמם שהייתי בהם הרה ויולדת בן כמו ותהר את מרים או ילדתיהו או אנכי אביהם כמו ויולד נח. (אביך זה ילדך). ואמר כאשר ישא האומן את היונק האב או אם. ועל דעתי הכל מליצה באם ופירושו האנכי הריתי את כל העם הזה ואנכי ילידתיהו כי האשה תסבול צער גידול בנים בזכרה מה שסבלה בהם מלידה מבטן ומהריון:
לא אוכל אנכי לבדי לשאת וגו'. כתב הרמב"ן לא שיעזרוהו הזקנים לתת להם בשר כי מאין להם בשר ועוד אפי' אם יהיה להם פרנסים רבים לא יתלוננו אלא על משה שהוציאם ממצרים אלא חשב משה כי בהיות להם מנהיגים רבים ישככו חמתם וידברו על לבם דעת תלונותם. וגם יתכן כאשר יראו שיתנבאו הזקנים ונאצל עליהם הרוח ידעו כי נאמנים הם לנביאים ולא יתאספו כולם אל משה וישאלו תאותם גם מהם:
ואם ככה את עושה לי. פירש"י תשש כוחו של משה כנקבה וכו'. וכתב הרמב"ן ולא הבינותי זה שכינוי זה כלפי מעלה הוא ועל דרך הפשט נוהג הלשון ההוא אף כלפי זכר את כרוב ממשח הסוכך: הרגני נא הרוג. שתשלח אלי הורגים בחרב כי טוב מותי אפי' בחרב אדם מחיי צער. אי נמי הרגני כמו המיתני כמו ואנשיהם יהיו הרוגי מות: ואל אראה ברעתי. כפשט' טוב מותי ממה שאראה עצמי ברעה גדולה כזאת שאני בה:
אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. כתב ר' אברהם כי יש זקנים בימים שאינם ראויים להיות שוטרי' וגם יש שוטרים שאינם זקנים:
וירדתי ודברתי עמך שם. כתב הרמב"ן פי' הפסוק כי בעת שמדבר עם משה יהיה האצילות ומן הדיבור ההוא יהא נאצל אליהם וכן במעשה וירד ה' בענן וידבר אליו ולא פי' הכתוב מה היה הדיבור כאשר הוא בכל התורה שמבאר אחרי הדיבור מה אמר ה' ומה דיבר כי הענין בכאן לאמר שהזקנים אשר אמר בהם שהתנבאו לא שמעו דבור מפיו ולא נגלה להם במראה אלא השם מדבר עם משה ומאצילות רוח משה הם יודעים הנבואה ההוא וזה טעם ויתנבאו ולא יספו שלא יספו להתנבאות מעצמ' אבל בנבואה שאמר השם למשה בה לבדה התנבאו. וזה טעם: ואצלתי. שאניח אצלי מן הרוח אשר אני שם עליך ושמתי עליהם ואין זה כענין ונתת מהודך עליו כי אצילות בכל מקום לשון עיכוב אצלו כמו וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם וכן ואל אצילי בני ישראל הנשארים והפרושים מהם שנאצלים אל עצמם מכלל המון העם. ור' אברהם כתב ואצלתי כטעם ואקח מאשר אצלך. וי"מ אצילות לשון המשכה. והקרוב בעיני כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן שידעו בכל מה שיצוה השם לישראל ביד משה בצורכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר וזה טעם ונשאו אתך במשא העם כי כל מה שיאמר משה לעם ידעו הם ויתנבאו הם לעם כל אחד בשבטו ואלופו ומפני זה לא ישא משה לבדו תלונתם:
לא יום אחד. פי' לא יום אחד בלבד תאכלו. והרמב"ן כתב לפי דעתי האוכל או העושה דבר ימים רבים רצופין אינו נקרא אוכל ועושה יום אחד וכן האוכל שלשים יום רצופין אינו נקרא אוכל עשרים יום. או שיהא אחד נמשך לא יום א' תאכלו ולא יומים ועשרה ועשרים ימים אחדים רק חודש שלם. ונתן להם תאוותם בבשר ולא בדגה ובירקות כי עיקר שאלתם אשר בכו עליה תנה לנו בשר. ור' אברהם כתב ולא יומים כפל ולא חמשה ימים כמו אצבעות יד האוכלים עשרה כפל בשתי ידיו גם עשרים משל כמי שאומר יאכל כל מה שיוכל באצבעות ידיו ורגליו:
עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. שיתן להם בשר הרבה ויאכלו ממנו כל החודש לרוב מאד עד שיצא מאפם שיקוצו בו ויהיה להם כדבר נתעב וזר שאיננו נאכל:
הצאן ובקר ישחט להם. כתב הרמב"ן ודאי פשט הפסוק כר' עקיבא שאמר דברים ככתבן מי מספיק להם והוא דעתו של אונקלוס אבל הענין עצמו תימ' כמו שאמר ר' שמעון מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא יאמר מי מספיק להם ועוד שכבר ראו נפלאות גדולות מאלה. ור' אברהם תירץ כי משה היה חושב שלא יחדש השם אות ומופת כי אם להצדיק נביאו. וגם זה אינו נכון בעיני שכזה עשה להם בשליו הראשון וכן במים ומן שכולם על תלונתם נתן להם. והנכון בעיני כי כאשר יעשה השם אותות ומופתים לישראל כולם לטוב להם זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו שעושה עמהם באף ובמדת הדין לרעה גמורה והנה אין בנסים רק טובה שלימ' ברחמים או נקמה במדת הדין אבל כשאמר לו שיתן להם בשר שיהיה לזרא ידע משה שלא יהיה אות מאת השם כאשר נתן להם לחם מן השמים כענין שאמרו חכמים אין דבר טמא יורד מן השמים ועוד כי כל הנסים הודיע אותם תחלה למשה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים הנני עומד לפניך שם על הצור אבל כאן שאמר לו ואל העם תאמר התקדשו למחר ולא הודיעו הבין משה שלא יהיה בנס מאתו ועל כן שאל בתמיהא מה יעשה להם כי בדרך הארץ הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם מכל סביבותיהם לא יספיק להם ואם יאסוף להם כל דגי הים אשר במקום ההוא הקרוב לא יספיק להם והשם השיבו כי אין יד השם קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים וזה טעם היקרך דברי אם לא ואמר היד השם כלשון ויין מלכות רב כיד המלך ולא אמר היפלא ממני כל דבר כי לא יעשה זה במופת וכן היה שנסע רוח מאת השם כמנהגו של עולם לא רוח ים ולא רוח קדים עזה כאשר יזכיר במופתים אבל רוח סתם כנהוגים:
משרת משה מבחוריו. כתב ר' אברהם יש אומרים שפירושו מבחרותו ויש מדביקים מבחוריו עם משרת משה והטעם ששרת אותו מיום שהיה בחור וזה אינו נכון כי זה המעשה היה בשנה השנית והנכון בעיני שפירושו מהמובחרים שבמשרתיו כי אחרים היו לו: אדוני משה כלאם. כתב הרמב"ן הטעם בזה כי משה דבר אל העם את דברי ה' כי הוא אצל תן הרוח אשר עליו ויתן על המתיצבים עמו באהל מועד ואלה שלא יצאו אל אהל מועד ועשו עצמם מכלל הנאצלים כממרים על דבריו ולכך אמר לו כלאם. או אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם וצריכים לשומם בבית הכלא כאיש משתגע ומתנבא. ומשה בענותנותו השיב:
ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם. כי ה' נתן עליהם רוח מבלתי אצילות רוח אשר עלי ומי יתן והיה זה בכל העם. ומדברי רבותינו נראה כי היה מנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו מפני שנראה כמורה בפני רבו אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים ומשה אמר כי הרב שמחל על כבודו מחול. ובירושלמי מתרגם כלאם מנע מנהון רוח קודשא מלשון לא תכלא רחמיך ממני. וטעם הענין כי חשב יהושע מפני שהם בכתובים הם מתנבאים כי נאצל רוח משה על כל הכתובים ולכך אמר לו אינו נכון שיתנבאו במחנה כי לא הקימו דבר ה' שצוה שיתיצבו עמך אל אהל מועד והנה יראה שאין נביאות כולם מאצילות הרוח אשר עליך וראוי לאדוני להתכוין ברוח אלקים להשיבו אליך לבל יאצל ממך רק על העומדי' לפניך כי בעבור שנתכוונת מתחל' על כל הכתובים היה מהודך עליהם ואם תתכווין עתה להשיבה מהם תנוח על העומדים לפניך בלבד כדבר השם ומשה השיבו שלא יקנא לו כי חפץ שיתנבאו בפניו ושלא בפניו כיון שנתן ה' מרוחו עליהם באצילותו ממשה או בלתי אצילות ממנו:
ויגז שלוים מן הים. לא שנבראו עתה בעבורם ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם ועוד שכבר היה להם כן ולא חדש להם עתה אלא שהיו שלוים רבים מאד:
